הנה איתא בגמרא עבודה זרה (י' ב') שהיתה מערה עוברת מבית אנטונינוס לבית רבי, וכל יום היה אנטונינוס הולך בהמערה לרבי כדי ללמוד תורה עמו תורה, והיה לוקח עמו ב' עבדים, אחד הרג בפתח בית רבי, ואחד הרג בפתח ביתו.
והקשו בתוספות (שם ד"ה חד) היאך הרגם, הא בן נח מצווה על שפיכת דמים.
[והרי גם לישראל אסור להרוג נכרי, דהרי נכרי אין מורידין. והנה כתבו תוספות (עבודה זרה כ"ו ב' ד"ה ולא) דהא דאמרינן טוב שבנכרים הרוג, רק בשעת מלחמה, וכדכתב בירושלמי שויקח שש מאות רכב בחור היו מהירא את דבר ה'. ולכאורה כונתם לא שהם הלוחמים עכשיו, דאם כן פשיטא, אלא שאחר כך בשעת מלחמה המה יצטרפו, וצריך עיון במפרשים. שוב ראיתי במושב זקנים על התורה ובעלי תוספות בפרשת בשלח על קרא דשש מאות אלף בחור, שהקשו אף ישראל נמי יהרגו אם איירי במלחמה, ותירצו דיוכל להרגו אף שיכול להציל באחד מאבריו. ואולי הטעם דאמרינן דנכרי יחזור להרגנו אף בלא האבר משא"כ בישראל].
ותירצו שהיה ירא פן העבדים יודיעו אל השרים שהולך ללמוד תורה עם רבי, והיו גורמים שיהרגו לאנטונינוס, ואמרינן אם בא להרגך השכם להרגו, נמצא דהעבדים היו רודפים ומותר להורגם.
עוד תירצו שהיה בורר עבדים שהיו מינים ומסורות שבלאו הכי חייבין מיתה.
והנה בהגהות טל תורה הקשה על התירוץ הראשון הא הוי רק ספק רודף. ונשאר בקושיא.
[תו הקשה דרק גורמים, ותירץ דבבני נח חייב על גרמא. אך הא חזינן דמוסר חייב משום רודף, אע"פ שבגרמא. מיהו שמעתי שבתמים דעים להראב"ד (סי' ר"ג) כתב דהריגת מוסר הוה רק מתקנת חכמים].
א. אומדנא
יש ליישב דהתם אמדינן דהוי קרוב לודאי שימסרוהו לשרים וזה חשיבא ודאי רודף. והא דאזלינן בתר אומדנא שיהא רודף, לכאורה הוא מדין רוב, ומהני רוב למשוי רודף, דהא אזלינן בדיני נפשות בתר הרוב, [ואע"פ שבאומדנא לא קטלינן כהך דיצא עם חרב מטפטפת, יש לומר דהכא הוה אומדנא מעליא, דלמאן דאמר הולכין בממון אחר הרוב דיינינן בגמרא דאזלינן בתר אומדנא לענין גמל האוחר בין הגמלים].
ב. היתר פיקוח נפש
אמנם אין לומר דהיתר אנטונינוס בלא דין רודף, אלא משום פיקוח נפש, וגם בספק פיקוח נפש, דתלי בפלוגתת פרשת דרכים (דרוש ב') ומהרי"ל דיסקין (קו"א אות קמ"ד) אם סברא דמאי חזית דדמא דידך נאמר גם בבני נח, דדעת פרשת דרכים דגם בבני נח אמרינן מאי חזית, ואם כן בשפיכות דמים ייהרג ואל יעבור, ודעת מהרי"ל דיסקין מבואר דבבני נח לא אמרינן מאי חזית, ויש לבני נח היתר לרצוח משום פיקוח נפש. ולפרשת דרכים אכתי תיקשי.
ג. גם בבני נח אסירא
כמו כן אין לומר דבבני נח גם ספק רודף שרי, דזה רק כשהנרדף ישראל ולא בכהאי גוונא ששניהם בני נח.
ד. יהרגו גם רבי
אולי נימא דאם השרים יהרגו את אנטונינוס, יהרגו גם את רבי, ואם המציאות היתה כך שפיר מתורץ, אך מאן לימא לן דהכי הוי.
פסקה רדיפתו
יש לחקור מהו ברודף שפסקה רדיפתו. ויש לדון בזה בכמה גווני:
א. זרק חץ
כגון במי שזרק חץ להרוג את חבירו, ואי אפשר לעצור החץ, אך אם הנרדף יידע מקום החץ, ילך הצידה וינצל, ואי אפשר להודיעו, אך אם יהרגו היורה את החץ, נפילתו תעשה רעש רב ואז יבחין הנרדף בחץ וינצל, האם שרי להרוג את יורה החץ.
ב. מכונית נוסעת מעצמה
כמו כן מי שיושב במכונית ואיבד הבלמים והמכונית נוסעת מעצמה ועומדת להרוג אדם, ואפשר לפוצץ המכונית ואז ימות הנהג, [וגם בשוגג חשיב רודף כדמוכחינן בסנהדרין ע"ב ב'], האם שרי לפוצץ המכונית כיון דהנהג היה רודף בשוגג.
ג. שלח שליח
כמו כן מי ששלח שלוחים להרוג אדם, [דקודם השליחות הוה ליה רודף], ואם יהרגו את המשלח יוודע הדבר לשליחים ולא יעשו השליחות, האם שרי להרגו.
ויתכן דהאי גוונא חמירא טפי דזה שאינו מבטל את השליחות הוה רודף, אע"ג דהשתא בשב ואל תעשה, משא"כ בגווני קמאי דכבר פסקה רדיפתו, ומכל מקום יש לומר דדמי אהדדי, דבכולהו הוא הגורם אע"ג דהשתא כבר מתעביד ממילא.
ד. קושיית בנין ציון
הנה איתא בגמרא סוטה (י' ב') נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, וילפינן לה מתמר דלא רצתה לבייש את יהודה, אע"פ דמחמת כן היה עלול להורגה.
והקשה בתשובות בנין ציון (לבעל הערוך לנר ח"א סי' קע"ב סוד"ה ומצאתי) אמאי היה אסור לבייש יהודה, הא יהודה הוי רודף לתמר, דהא רצה להורגה, ומותר אפילו להרוג יהודה, וודאי גם להכלימו. [ועיין שם מה שתירץ. ועיין מה שהבאנו כמה תירוצים בפרשת וישב תשע"ג ותשע"ד].
אמנם לא נחית ליישב דכבר פסקה רדיפתו, דהשתא לא קא עביד אלא רק שלוחיו. אלא חזינן דסבר דגם בכהאי גוונא חשיב רודף.
ה. עומד להיות רודף
הנה מבואר בפנים יפות במעשה דשכם (פרשת וישלח, ל"ד ט"ו) דאדם שעדיין אינו רודף ולא סליק אדעתיה כלל להיות רודף, אבל ידעינן שאם יהא מעשה מסויים אזי ירדוף, וידעינן שהאי מעשה יהא, אית ליה דין רודף, אע"ג דעכשיו בשב ואל תעשה.
אבל משם אין ראיה לנידון דידן, דשאני התם דאזלינן על שם העתיד שיהא רודף בפועל. וכמו כן אם הוה אמרינן דלא כהפנים יפות, דאכתי לא הוה רודף, גם כן אין ראיה לנידון דידן, דבנידון דידן כבר היה רודף.
הגרא"ג זצ"ל
