היסורים של ישראל ממקור הרחמים העליונים הם נובעים אשר בתוכם גנוזה האהבה העליונה של הקב"ה לזרע עבדיו הנאמנים, וכל מה שמכירים ביותר את האהבה הגנוזה ביסורים יותר ממתיקים את היגונות והמכאובים. "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אל ה אלהיך מיסרך [דברים ח ה]. ולכן גם בזמן שמדת הדין מתוחה בכל תקפה על ישראל אם אמנם מצד אחד קינים הגה ונהי [יחזקאל ב י], בכל זאת יש גם מצד שני שירה וזמרה שמכירים תוקף אהבת ד' לבניו וכל מה שהאהבה מתבלטת יותר מתבטלים היסורים ועל ידי העמסה בעזוז אהבת ד' והתקשרותו לישראל עמו אשר בעת התרחקותם המו מעיו להם הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ד' [ירמיה לא יט]. על ידי זה ממשיכים את האהבה הגנוזה ומגלים אותה לעין כל להסיר יגון ואנחה ולהאיר בשמחה פנינו ברחמים ג לויים חסד וחנינה בלי שום יסורים ועצב.
זאת היא עבודת הצדיקים בעת היגונות והיסורים שמתוך קינתם ובכיתם על צרות ישראל הם מזמרים ושרים לפני הקב"ה על האהבה הגדולה שמתגלה מתוכם ואף גם יום האבל יום שקיעת שמשנו בצהרים תשעה לחדש אב יודעים לכנותו בשם מועד קרא עלי מועד [איכה א טו]. ועיין פסחים עז א על האהבה הגנוזה ביום זה שלולא זאת לא היה שם פניו ליסרנו ביסורים קשים כאלה. אולם אם אינם מבינים את זה וחושבים שגם סיבת היסורים היא מצד סיבת התרחקותו בשבילנו והיא מרחקת באמת את גלויי האהבה וגורמים להסתרת פנים "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא [דברים לא יז יח] ומאריכים בזה את הגלות ואין שום עצה להפטר מיסורי הגלות אלא אם ידעו ויבינו כי כל היסורים הללו אינם אלא שירה אחת ארוכה ונשגבה וכל התוכחות האיומות ממקור השירה הן נובעות. "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" [שם שם כא]. ורוממות השירה שהיא נוראות הרחמים הגדולים הגנוזים ועוצם האהבה המוחלטת אינה נפסקת אף לרגע ורק בזה יושעו לעין כל.
וזאת היתה תפלת אסף "למנצח אל תשחת מזמור לאסף" [תהלים עה א] אמר אסף לפני הקב"ה וכו' רבונו של עולם יסרני כאשר ייסר איש את בנו [מדרש תהלים מזמור עה]. כלומר שהכרה זו שהנך מיסר אותנו כאב המיסר את בנו לא תהיה נעלמת מאתנו בשום פעם ועל זה התפלל דוד המלך אל תט באף עבדך עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי [תהלים כז ט]. וכאשר מרגישים ברחמי האב ומבינים שכל מיני היסורים הם כאב המיסר את בנו אז נזקפים כל מיני הצער והיגון שבאים בעקבות היסורים על צער כבוד ד' המתחלל בגויים שאינם יכולים לעמוד על הגובה הדרוש להכיר ברחמיו המרובים ואהבתו המוחלטה והכאב הגשמי של היסורים מתבטל בתוך הכאב הרוחני על חלול כבוד שמו יתברך. וזה עצמו היא רטיה וארוכה רפואה ומזור לכל המכאובים וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה [מלאכי ב ג].
