סימן רי
אם יש להתיר למנוע ההריון בטענת ביטול תורה וכדומה
בס"ד ח' שבט התש"ל נ"י יצו"א.
מע"כ ידידי היקר תלמידי הנאמן כש"ת הרב וכו' שליט"א.
אחדש"ת,
בדבר בקשתך דעת תורה בהלכה ברורה במחלה המתפשטת בעונ"ה שעושין כל מיני תחבולות לעכב הריון ולהשחית הזרע שלא להוליד בנים לאחר שקיימו המצוה של פרו ורבו ע"י בן ובת או יותר מזה ורוצים כבר שתעמוד מלדת וטוענים בזה משום צערא דאשה ושעי"ז יוכלו יותר לקבוע עתים לתורה שלא יצטרכו לחזור אחר פרנסה כ"כ אי יש בזה שום ממש להתיר גם כי האשה אינה מצווה על פ"ו וגם הבעל כבר קיים המצוה. ובאיזה אופן מותר ובאיזה אופן אסור.
דע לך אהובי תלמידי כבני כי קשה לי מאד לדבר מענינים אלו וכ"ש לכתוב ולבי עלי דוי בראותי כי בעונ"ה רבה המכשלה ופשתה המספחת כבר אפילו בין יהודים שומרי התורה כבר אכל עש ואפילו בין בני ישיבה יש שמחמירין על עצמן ומדקדקים במצות בכל ההידורים שלא לעבור אפילו על קלות ואיסורי דרבנן ומנהגים ח"ו ומ"מ כשבאים לנקודה זו מחפשים בתר קולות והתירים ולפעמים נכשלים באיסור החמור ביותר עי"ז עד שמגיע לגדר רציחה ואוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר כי שמא יבאו הרמאים וילמדו מזה לרמאות כי באמת טענותיהם אינם טענות אלא שהם רוצים ללכת לפי רוח הזמן וכבר אמר החסיד בספר חסידים היהודים דרכם לימשך אחר שכיניהם העכו"ם ואם עכו"ם שבאותו מקום צנועים גם היהודים כן ואם העכו"ם שבאותו המקום רשעים ומחוצפים היהודים נמשכים אחריהם וזה ברור ואמת, בעונ"ה.
ועתה נבא לעיקר הדברים כפי מה שנראה עיקר טעותם נבנה על ג' טענות א) שכבר קיימו מצות פרו ורבו מה שנתחייבו מדאורייתא בבן ובת או יותר מזה, וא"כ אין להם עוד חיוב. ב) כי חוששין שמא מחמת רבוי הבנים לא יהי' להם לפרנסם ובפרט כי היוקר בכל עת מוסיף והולך ומי יודע מה יולד יום. ג) כי לאהבת אשתו שהיא כגופו רוצה לחסוך אותה מצער הריון ולידה וצער גידול בנים וגם היא טוענת שאין לה כח לגדל כל כך בנים. ד) שעי"ז יוכלו לקבוע עתים לתורה יותר שלא יצטרכו לחזור אחר פרנסה כ"כ. ונבא לבאר טעותם בזה.
א) והנה הא טענה שטוענים שכיון שכבר קיים המצוה אינו מחויב בדבר זה טעות גמור שהרי גמר' מפורשת הוא יבמות ס"א ע"ב דאפילו כבר קיים פ"ו חייב לישא אשה בת בנים וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים בלי שום חולק והוא מדרשת דבבקר זרע זרעך ובערב אל תנח ידיך ובש"ע א"ע סי' א' ח' כתב וז"ל אע"פ שקיים פ"ו אסור לעמוד בלי אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש סיפק בידו ואפילו יש לו כמה בנים. ומצוה זו מדרבנן הוא כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. אלא דנחלקו אי חייב למכור ס"ת כדי לישא אשה בת בנים אף שכבר קיים מצות פ"ו או דלמא כיון דאינו יכול למצא אשה בת בנים בלי למכור ס"ת אין צריך למכור ס"ת אבל אם יכול לישא לכ"ע צריך לישא בת בנים ועיין ב"ש שם ובס' פרי יצחק כתב דאם אין לו אשה לכ"ע מוכר ס"ת לישא אשה בת בנים אלא דהמחלוקת במי שיש לו אשה אלא שכבר עמדה מלדת ורוצה לישא אשה אחרת בת בנים וכן מדוייק בשאילתות פ' נח הל' ה' כי מזבין ס"ת היכי דלית ליה בנים אבל היכא דאית ליה בנים ואשה לית ליה וקבעי למינסב מהו לזבוני ס"ת ע"ש.
מבואר עכ"פ דלכ"ע אדם מחויב לישא אשה בת בנים אפילו יש לו כמה, וא"כ כ"ש מי שיש לו אשה בת בנים שאסור לו לעשות פעולות שלא תוליד. ובס' אמרי דוד על תרי"ג מצוות הביא בשם הפוסקים דהגם דמצות בערב אינו אלא דרבנן מ"מ אם הוליד יותר בנים ובנות קיים בזה מ"ע דאורייתא דלא גרע ממ"ע שאינו מצוה ועושה ע"ש.
ב) והא טענה דמשום פרנסה צריך למעט בבנים הוא טעות גמור ואין כדאי לטפל בה והקב"ה זן ומפרנס לכל מקרני ראם ועד ביצי כנים בהשגחה פרטית על כל נפש מישראל ובידו העושר והכבוד וה' מוריש ומעשיר וממציא מזונו לכל נברא ונברא ואמרו ז"ל נדה ל"ה ע"ב בא זכר לעולם בא ככרו בידו, ובס"ח סי' תקי"ט כתב וז"ל לא יחשוב צדיק כשהוא עני אם אבא על אשתי שמא תהר ממני ואנא אקח לפרנסה זה ממחוסרי אמנה הוא כל מי שחושב כך כי הקב"ה מזמין בדדי אשה חלב ליונק כשיוצא ממעי אמו ואמר במכילתא מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר ה"ז ממחוסרי אמנה. עוד שם בסי' תק"כ אחד הי' אומר תדיר כבר יש לי בן ובת ויש לי צער שאשתי היא מעוברת כי לא הי' עשיר והי' אומר איך אפרנס א"ל החכם קודם שהולד נולד הקב"ה הקדים בדדי האשה החלב לכן אל תדאג ולא קבל דבריו והיה מתאונן ונולד לו בן ואחר זמן חלה הבן ואמר לחכם שיתפלל על בנו שיחיה א"ל עליך נאמר אל תתן את פיך לחטוא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה הוא למה יקצוף אלקים על קוליך וחבל את מעשה ידיך אלו הבנים וכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו ומת הולד ע"כ ע"ש, ובברכת המזון תקן משה רבינו הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו וכו' כי הוא א-ל זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. ובאמת כי אין דבר בעולם שיבא לו לאדם אלא בגזרת הקב"ה שנא' אם תהי' רעה בעיר וה' לא עשה אלא ודאי עשה אלא שצריך אדם להתפלל ולבקש רחמים על כל דבר ודבר שיגזור הקב"ה עליו לטובה.
ג) מה שטוענים משום צער האשה הנה אף כי ודאי חייב הבעל לחוס על כח אשתו ועל צערה כעל עצמו וכבר אמרו ז"ל אשתו כגופו אבל ח"ו דבשביל טעם זה להתיר לעצמו ולה באיסורין חמורין כאלו דא"כ תעבור גם על שאר איסורין כשתצטער עליהם ואם תצטער להתענות ביוה"כ לא תתענה ואם תצטער על איזה דבר בשבת תחלל עליו שבת ותאכל איסורים וכולם בטענה של צער ח"ו מלהזכיר דברים כאלו, ובאמת כי אנו רואין כמה נשים אשר מתרעמות על צער גידול בנים והם גופם באותו זמן הולכין לעבודה (דזשאב בלע"ז) מבוקר השכם ועד ערב עבודת הפרך כמה פעמים עבודה שהוא לאנשים שקראה התורה פרך ואינם מתרעמים על הצער מפני שמקבלים שכר (דאללארס בלע"ז) גם כשקוראים להם לחתונה בר מצוה או סתם שמחה בכלל הולכים ונעורים שם רוב הלילה בריקודים ומחולות ואינם מתאוננים שזה צער להם ללכת אל הפארטי ואדרבה הרי הוא להם תענוג (פלעזשיר בלע"ז) ורק כשצריכה לגדל בנים ולפעמים לקום בלילה ולשתק ילד הבוכה לכמה רגעים זה הוא צער גדול לה ולעבוד באיזה מקום עם ילדים שחורים או סתם ילדים שאינם שלה לקבל שכר אין לה צער ורק לגדל בניה שהם עצם מעצמותיה ובשר מבשרה אז הוא צער לה ופשוט דאין זה אלא עלילה להלוך אחר נשי הזמן. (מאדע בלע"ז).
ועתה נשים צדקניות וכי אמותינו וזקינותינו לא היו מצטערות בלידתן והרבה יותר מבזמנים האלו וידוע כמה קשה הי' צער לידה לפני שנים שלא הי' להם בתי חולים ולא כל מיני סמים הללו (אינדזעקשאנס בלע"ז) שלא מרגישים כאבים גדולים כ"כ אבל בימים הראשונים לא הי' להם לא בית חולים ולא רופאים אלא הכל בבית ואפ"ה קבלו עליהם הכל בשמחה רבה, ואי משום צער גידול בנים כמה צער גדול הצטערו אמותינו וכמה יגיעות יגעו לגדל בניהם לתורה היו צריכין לאפות פת בבית וללוש ולהניק הילדים לעשות להם מלבושים לכבס בידים (הדייפערס בלע"ז) וגם שאר מלבושים ועוד כמה מיני עבודות קשות מה שבמדינה זו הנשים מוצאים הכל מתוקן וע"ד שאמרו כמה יגיעות יגע אדם הראשון ואני מוצא הכל מתוקן וב"ה שכאן לוקחים הכל מתוקן בקבוקים בעבי דזשארס בלע"ז וכיוצא בו הכל מתוקן לסעודה.
ובתשובה אחת לח"א כתבתי דאפשר דמה"ט פטרה התורה האשה מפ"ו כיון שנתקללה בעצב תוליד בנים וכל שלא תתרצה בקללה זו ולא תנשא כלל פטורה היא מפ"ו אמנם אם נתרצה בנישואין אז כיון שכבר קבלה עליה מחויבת בכל, מכח הבעל, ובפרט לפי מה שכתב הר"ן ושאר פוסקים דבזמן הזה שהאיש אינו רשאי לישא אשה על אשתו מגזירת רגמ"ה א"כ מחויבת האשה לבעלה גם בדין של אל תנח ידיך כיון דאין בידו לישא והרי הוא מחויב במצוה זו וכיון דהיא המונעת אותו מלישא אחרת הרי מצוה זו של בערב אל תנח ידיך קבלה על עצמה בעת שנתרצתה לינשא לו קבלה עליה כל חיובי הבעל שמחויב בדיני אישות כיון שא"א לו לישא אחרת בשבילה. גם כי באמת יש לה חלק במצוה זו כיון שא"א לבעל לקיים המצוה זולתה. שוב מצאתי כן בס' משך חכמה סי' נ"ח וששו מעי שכוונתי לדעת הגאון ז"ל.
ד) ומה שטוענים שעי"ז יוכלו לקבוע יותר עתים לתורה שלא יצטרכו לחזור אחר פרנסה הנה פשוט שהוא טעות דרואין אנו שאינו כן אלא אותם ההולכים אחר המאדע הם רק מחפשים אחר זמנים אחרים (אוסצוגיין בלע"ז) והמציאות הוא שכל אותם שאומרים טעם זה אינם נמצאים בביה"מ יותר מהאנשים שלמים הם אתנו ואף שיש להם כמה ילדים הם קובעים עתים לתורה יותר ויותר כי אינם הולכים אחר הלוקסוס כמו הני שעיקר להם הלוקסוס והמאדעס ולעולם לא יספיק להם כמה שיביאו לביתם ומי שיש לו מנה רוצה מאתיים ואפי' אם ימצאו לפעמים אנשים שלמים ויראי ה' שיטענו כן ג"כ הוא טעות כי הו"ל מצהבב"ע ואין להאריך בזה, ואומר אני כי מי שרוצה לקבוע עתים יותר לתורה יפסיק מלילך לכמה חתונות או פארטיס בלע"ז וילמוד באותו הזמן וגם לא ילך למיטינגען וילמוד באותו הזמן וגם לא ידבר על הטעלעפאן שעות ולא יקרא בעתונות צייטונגען בלע"ז ולא ישמע אל הראדיא ואם את כל הזמן הזה יאסף וילמוד בכל הזמן הזה גם יקח לעצמו בכל יום זמן ללמוד עם בניו ויקיים מצות חנוך ויקח עי"ז קצת מצער אשתו שחוסך עליה ויראה זרע ויאריך ימים הוא ובניו בקרב כל ישראל.
ולהלכה הנה הרדב"ז בשו"ת שלו ח"ג סי' תקצ"ו כתב וז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי במקצת נשים שנותנות מוך באותו מקום בשעת תשמיש כדי שלא תתעברנה אם הוא מותר תשובה תני רב ביבי וכו' משמע בהדיא דלא מבעיא למ"ד כולן משמשות כדרכן ומן השמים ירחמו דכתיב שומר פתאים ה' דפשיטא דאסור אלא אפילו לדעת ת"ק שאר נשים אסורות לשמש במוך וא"ת הא אשה לא מפקדא אפ"ו מ"מ אסורות להשחית זרעא דגברא ואיכא נמי משום ולפנ"ע לא תתן מכשול הילכך הדבר ברור לפי שטה זו כי הנשים שאינן לא קטנות ולא מניקות ולא מעוברות לכ"ע אסורות לעשות כך וראויות לעונש גדול כי הם משחיתים הזרע ומביאות מבול לעולם דכתיב כי השחית כל בשר דרכו על הארץ ואם הבעל יודע ושותק יורד לגיהנם כי נמצא מוציא שז"ל לבטלה שאין המקום ראוי להזריע כיון שהוא סתום ומה לי להשחית את דרכו על הארץ ומה לי במוך והוא חייב מיתה כער ואונן וכו'.
ואפילו אי נפרש דברי ר"ת באופן אחר לכ"ע לא נסמוך עליו במעשה המגונה הזה אלא על הפי' הראשון אנו סומכין והוא דעת רש"י וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל שהוא אוסר לישא את הקטנה משום השחתת זרע וכ"ש מעשה זה וכ"כ פכ"א מא"ב כללא דמלתא דכל הנשים אפילו קטנות פחותות מי"א שנה ויום אחד אסורות לשמש במוך וג' נשים משמשות כדרכן ואם יראות שאין להם זכות רשאות לשמש במוך (כלומר הג' נשים) כיון דאיכא פקוח נפש עכל"ק.
והנה מבואר מדברי רבינו הגדול הרדב"ז ז"ל וכן כתבו שאר פוסקים שהמשמש באופן זה אפילו לאחר שקיים המצוה הרי הוא בכלל ער ואונן וחייב מיתה ר"ל ונופל לגיהנם אם לא שיש שם פק"נ ומיהו היכא דאיכא פק"נ כל הנשים משמשות במוך ולאו דוקא הני ג' נשים וכבר הארכתי בזה בתשובה באריכות גדול לברר הא שמעתתא ומדכתב הרדב"ז טעמא לאיסור שאין המקום ראוי להזריע כיון שהוא סתום משמע דכל שאינו ראוי להזריע ל"ש ע"י מוך או ע"י פאסעט שעושין ע"פ הרחם וכיוצא בו הרי אינו ראו [ראוי] להזריע הוא ואסור כל שאין בו משום פק"נ.
ומעתה פש לן עוד לברר אי המשמשת באופנים אחרים שמונעים ההריון ג"כ יש בזה משום איסור זה והנה בתשובה אחת הארכתי בזה לברר באשה המסוכנת שמותרת לשמש במוך איזה מהם הכי קיל דבזמננו אלו לא נהגו במוך ממש אלא או במשחה (כמו זשעלי בלע"ז) או בטבעת על פי הרחם הנזכר בפוסקים או פתילה הנזכר בפי הפוסקים. והבאתי שם דלענין סכנה דנתינת הגומי בפי הרחם קיל ממשמשת במוך דהמשמש במוך הרי הוא משחית הזרע ממש אבל משמש בגומי על הרחם הזרע נשחת אחר הביאה כיון שא"א לזרע ליכנס לפי הרחם. והבאתי שם מחלוקת האחרונים בין לשים משחה או פתילה או גומי איזה מהם עדיף דעת הצור יעקב דפתילה עדיף דמשמש כדרך כל הארץ אמנם דעת החז"א ז"ל ועוד אחרונים וגם דעתי העניה נוטה לזה דפתילה או משחה גרע טפי דכיון שהטילה האשה שם המשחה או הפתילה והבעל יודע מזה והוא מטיל שם זרע הרי הוא משחית הזרע ממש שהרי הוא מוציא הזרע למקום שהוא נשחת מיד ע"י המשחה או הפתילה והוה ממש כמשמש על עצים ואבנים שהזרע בעצם נשחת מיד ע"ש (עיין לקמן סי' רל"ב).
ומיהו הנוגע לדידן פשוט דבין בגומי ובין במשחה איכא בזה איסור משום השחתת זרע בכל אופן שהוא והוה כמטיל על עצים ואבנים ובכלל ער ואונן הוא ואפילו לאחר שקיים המצוה מ"מ אין זה נוגע לעיקר קיום המצוה אלא לענין השחתת זרע שאסור אליבא דכ"ע ולכן לא מצאתי לזה שום היתר לשמש באופנים הנ"ל בין במוך ובין בגומי ובין במשחה אם לא במקום סכנה ח"ו שיעשה שאלת חכם למורה הוראה מובהק ויפסוק לו כדין של תורה, אבל בלי סכנה איני רואה שום היתר בשום אופן לשמש בכל הני המונעים את ההריון ועיין רמב"ם פכ"א מא"ב הי"ח שאוסר לישא את הקטנה משום השחתת זרע וק"ו הוא דידן דהתם עכ"פ מטבע אינה בת בנים ואפ"ה אוסר וכ"כ הס"ח וכ"ש דידן שהוא עושה פעולה לעכב ההריון דאסור לכ"ע.
ובגמ' יבמות דף ס"ג ע"ב אמר רב אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף וכו' תניא ר"א אומר כל מי שאינו עוסק בפ"ו כאילו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו רבי יעקב אומר כאלו ממעט הדמות וגו' בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט הדמות וכו' ע"ש ומפשטות הממרות שסמכו הא דרב אסי להא דר"א משמע כיון דאין בן דוד בא עד שיוכלו כל הנשמות שבגוף א"כ בכל נשמה ונשמה שמביא לעולם הרי הוא מקרב את ביאת המשיח וא"כ מי שאינו עוסק בפ"ו הרי הוא כאלו שופך דמים, והי' נראה למה דוקא כאלו שופך דמים שהרי בעונ"ה כל זמן שבנ"י בגלות שופכים דמם כמים נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד וכיון שהוא לא עשה פעולה לביאת המשיח ע"י הורדת הנשמות הללו הרי הוא כאלו שופך דמים שהרי הוא גורם לשפיכת דמים הללו. או יאמר לפמ"ש דבכל דור ודור נולד משיח וכיון שלא זכו הדור הרי הוא מת ושוב נולד שנית ולפ"ז כיון שלא עסק בפ"ו להוריד הנשמות שבגוף להחיש ביאת המשיח בדורו הרי משיח מת וא"כ הרי הוא כאלו שופך דמים דמי משיח צדקינו שמוכרח למות ועיין ב"ב ע"ג ע"ב בהנהו אווזא דרבב"ח דשמטו גדפייהו ואמר ר"א עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין ופי' רשב"ם שבחטאתם מתעכב משיח ויש לה צעב"ח לאותם אווזות מחמת שמנן הרי שאפילו על צעב"ח של האווזות עתידין ישראל ליתן את הדין ובגמ' נדה ט"ו ע"ב ת"ר הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח בשלמא גרים וכו' אלא משחקי תינוקות מאי הוא אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו (ופרש"י והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפ"ו כל ימי קטנותה) דא"ר יוסי אין בן דוד בא עד שיוכלו כל הנשמות שבגוף ועיין תוס' שם. והבן. עכ"פ לכל הטעמים אין נפ"מ ואסור אפילו לאחר שקיים מצות פ"ו, מלבד דאיכא טעם משום דבערב אל תנת ידיך.
ואף דבמקום סכנה חשו רבותינו ז"ל על בנות ישראל ואין דוחין נפש מפני נפש והגם דיכול לגרש מ"מ קשים גירושין ובפרט באשתו ראשונה שאפילו מזבח מוריד עליו דמעות והתיר הקב"ה למחות את שמו משום שלום ולקרב ולא לרחק אבל בלי פק"נ לא מצינו לרבותינו ז"ל הראשונים והאחרונים שהתירו בזה ואדרבה החמירו מאד וידוע דעת הגרע"א והח"ס ז"ל בתשו' שהוסיפו להחמיר אפילו בפק"נ דקיי"ל כחכמים דמן השמים ירחמו ואם אינה רוצה יוציא אלא דהאחרונים ז"ל חפשו בתר היתרים וחשו לתקנת בנות ישראל החלושות בפק"נ שלא יגרשם ויעגנו כל ימי חייהם אבל במקום דליכא פק"נ לא התיר אדם מעולם ח"ו מעשה כזה.
ואודיע לך אהובי תלמידי היאך בעונ"ה נפלנו לבירא עמיקתא וטחו עינינו מראות בטוב ה' ובוחרים ברע כמאמר הנביא הוי שמים לחשך אור ולאור חשך מר למתוק ומתוק למר הנה רבוי בנים מי שזוכה בהם הוא ברכת ה' שצונו ה' וברכנו בברכת פרו ורבו ובאברהם כתיב והי' זרעך כעפר הארץ ואמנו רבקה שברכה לבן הרשע אמר לה אחותינו את היי לאלפי רבבה ועיין רש"י שם בשם חז"ל והאמהות התאוו תאוה להוליד יותר כמבואר כל זה בקרא הפעם אודה וגו' זבדני אלקים זבד טוב וגו' ויעקב אבינו ברך את מנשה ואת אפרים בברכת המלאך הגואל וידגו לרוב בקרב הארץ וברי' פ' ויחי יעקב בארץ מצרים דרשו שלא מת יעקב אבינו עד שלא ראה ששים רבוא מיוצאי חלציו ועיין בעה"ט שם ואמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ודרשו ז"ל שילדו ששה בכרס אחד והי' זה להם לנס ולברכה גדולה וכתיב (שמואל ב' י"א) ויברך את עבד אדם (הגתי) ואת כל ביתו ודרשו ז"ל (ברכות ס"ג) ואת כל ביתו זה אשתו ושמנה כלותיו שילדו ששה ששה בכרס אחד וסמכו זה על מה שכתוב בד"ה פעולתו השמיני כי ברכו אלקים וכתיב ששים ושנים לעובד והיא ושמנה כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחד הם ששים ישנים עם שמנה הבנים ע"ש. ובגמ' ב"ב קמ"ג ובני דן חשים שהיו מרובים כחושים של קנה.
ובאיוב כתיב דבראשונה היו לו שבעה בנים ושבעה בנות ולאחר הנסיון כתיב וה' בירך את אחרית איוב מראשיתו ויהיו לו שבענה בנים ושלש בנות (כלומר שבענה הוא י"ד בנים) פי' שהיו לו כפלים בנים ממה שהיה לו קודם הנסיון והרי זה בכלל הברכה. ובד"ה א' ד' יו"ד ויקרא יעב"ץ וגו' אם ברך תברכנו והרבית את גבולי ודרשו ז"ל אם ברך תברכנו בפ"ו והרבית את גבולי בבנים ובבנות. ובאותו רשע המן כתיב ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כבוד עשרו ורוב בניו ובגמ' מגילה ט"ו וכמה רוב בניו אמר רב ל' ורבנן אמרי תשעים ורמי בר אבא אמר כולם מאתים ושמונה הוו שנאמר ורב בניו.
ובגמ' שבת דף ל' ע"ב יתיב ר"ג וקא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר הרה ויולדת יחדיו (ירמיה ל"א) לגלג עליו אותו תלמיד אמר (קהלת א) אין כל חדש תחת השמש א"ל בא ואראך דוגמתו בעוה"ז נפק אחוי ליה תרנגולת ועיין רש"י שם ובענף יוסף בשם הגאון רבי יהונתן בספרו אהבת יונתן ובעיון יעקב שם והנה מבשר לן ר"ג מטובות שיהיו בזמן ביאת המשיח ואפילו לפי מה שפי' שם הכותב בעין יעקב דהכוונה בדרשות כאלו שבזמן המשיח תהי' הצלחה גדולה ברבוי ובשפע גדול מ"מ הרי הוא בכלל בשורה לישראל שעתידין נשים לילד בכל יום והרי הוא בשורה טובה וברכה.
ובפיוט מוצש"ק מבדיל בין קדש לחול זרעינו וכספינו ירבה כחול וככוכבים בלילה.
ובגמ' כתובות י' ע"ב ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל רבי בעלתי ולא מצאתי דם א"ל רבי ממשפחת דורקטי אני שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולין בדק ר"ג בקרובותיה ומצא כדבריה א"ל לך זכה במקחך אשריך שזכית למשפחת דורקטי מאי דורקטי דור קטיע אמר ר' חנינא תנחומים של הבל ניחמו ר"ג לאותו האיש דתני ר' חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה ותנא משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין ע"ש והנה מבואר דרבוי בנים הוי ברכה ובגמ' סנהדרין ק"ד ע"א העיר רבתי עם אמר רבה אמר ר' יוחנן שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן כדי שיהיו להם בנים הרבה ועיין רש"י ובגמ' ב"ב צ"א ע"א שתין בנין הו"ל לבועז. ועוד כמה מקומות בש"ס דרבוי בנים הוה ברכה ומבואר לן מתורה נביאים וכתובים ומדברי חז"ל דרבוי בנים הוה ברכה גדולה לישראל.
ולאידך גיסא כתיב בתורה בזיעת אפיך תאכל לחם וזה הוא קללת אלקים לאדם על אשר אכל מעץ הדעת והנה מן הפשוט הי' ליה לאדם להתרחק מהקללה כפי האפשר ולצמצם ממש שלא לעשות מלאכה רק כפי הצורך לאכילה ולמי שאפשר להמלט לגמרי מהקללה להמלט ממנה ומהאי טעמא אמר ר' נהיראי שלהי קדושין אין אני מלמד את בני אלא תורה דקללת אלקים אינה שולטת במי שדבק בתורתו הקדושה וכמ"ש שם אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי דכיון דאני נבראתי לשמש את קוני הרי מחוייב הוא לפרנסני שלא בצער ע"ש ועתה באו אנשים ויהפכו את הקללה לברכה וכשאתה מדבר עם מי שהוא אז הרי הוא מתפאר ב"ה יש לי מלאכה ששה ימים בשבוע וגם יש לי שעות נוספות (אווער טיים בלע"ז) והיא שבע רצון בשמחה רבה ולא די שאני אלא שגם אשתי עובדת בכל עת וכשהוא ח"ו בלי עבודה קצת אז הוא כבר נפלו פניו והנה אתה רואה שקללת אלקים בזיעת אפיך הם עושים לברכה ורודפים אחריה יומם ולילה וברכת ה' שהוא רבוי בנים אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתיך בניך כשתילי זתים סביב לשלחניך הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' זה אצלו ח"ו קללה וודאי דאין זה אלא עצת חטאין ח"ו הכלל כי ח"ו להשתמש בשום אופן לעכב העבור לנשים כשרות כי אם בפק"נ וע"י שאלת חכם גדול בתורה מיראי הוראה ויראת ה' בלבו שאינו הולך לרוח הזמן כי בעונ"ה ישנם גם כמה מהמורים שמקלו יגיד לו ומקילים בדברים אלו והמורה יורה כבן סורר ומורה, ומי שיראת ה' נוגע בלבבו יסביר הדברים לביתו בדברים של טעם ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ואפשר דהטעם נמי שהתאוו להוליד הרבה בנים כמבואר בחז"ל שיצאו לקראתן במראות הצובאות ועי"ז נגמר השעבוד כמבואר בכמה ספרים דרבוי האוכלוסין השלים הד' מאות שנה ואין מקום כאן להאריך בזה והכ"נ בזכות נשים צדקניות שבדורינו שיורידו הרבה נשמות קדושות לעולם הזה נזכה לביאת משיח צדקינו בב"א.
ודע עוד אהובי תלמידי כי מאד יש להזהר מרופאי זמנינו ואפילו אותן שקוראים עצמם שומרי תורה רובם מהם רשעים גמורים כידוע והם המסיתים הנשים שהולכים אצלם שיעשו פעולות לעכב העיבור ונותנים לה טבעת על פי הרחם או כיוצא בו ואומרים שאין צריכין להגיד לבעליהן מזה וממילא לא יאונה כל און וח"ו לשמוע להם וכמו שכתב להדיא הרדב"ז ז"ל הבאנו דבריו לעיל דאם הנשים אינם מגידות לבעליהן עוברות משום לפנ"ע וראויות לעונש גדול כי הם משחיתים הזרע ומביאים מבול לעולם ואם הבעל יודע ושותק יורד לגיהנם מבואר דעד עכשיו מיירי אפילו אין הבעל יודע שייכי בה כל האיסורים. ולפעמים גם אומרים להם ששאלו ממורי הוראה ועושים כן ע"פ הוראת רב או גדול בתורה ודברים אלו הם פטפוטי דברים מעשה יצר לפתות נשי בנ"י הצנועות והקדושות לשמוע להם ולעצתם בזה כי כלם נלכדים בזה והא ראי' שהם בעצמם אין להם רק ולד אחד או שנים וכן רוצה שיהיה אצל השני וכיון שהוא חשוד לאותו דבר אינו מהימן בכלל על דבר זה.
ודע לך עוד אהובי תלמידי כי שמעתי מקילים בזה אפילו מבני תורה ואנ"ש ואומר לך בני לא תאבה ולא תשמע להם ולדידן שמעינן דאמרינן כהלכה וכך קבלנו קבלה אמיתית מגאוני עולם איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום להחמיר בדבר ולא להקל כי זה נוגע לדיני נפשות ממש ואפילו אם יאמר לך אדם גדול אשר לפי דעתך גובה ארזים גבהו לא תשמע לו בזה להקל כי הוא נגד הקבלה האמיתית שקבלנו והמיקל בזה טועה בדמיונו או שלא קבל קבלה אמיתית וכמ"ש משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן או שבסתם הוא הולך לפי רוח הזמן ומקלו יגיד לו או שהוא משוכנע מהעתונים ורוח היום שברחוב ולכן בכל אופן ואופן הזהר והזהר בזה בני ותזהיר גם לאחרים כי הוא דבר שהיצה"ר מסית ומשדל בפרט לנשים קלי הדעת בעונ"ה.
והמיקל בזה ח"ו נראה שאינו יודע חומר האיסור בזה ועיין ספר מעם לועז למהר"י מלכו בעל הגהות על מל"מ מה שכתב חומר האיסור בזה והוא החטא הגורם בעונ"ה לגלות וכל הצרות והרי התורה מעידה שאונן מת על עון זה ונקרא רע בעיני ה' ואם אז קודם מ"ת שלא נתחייבו בה הי' נחשב הדבר לחטא גדול כזה עד חיוב מיתה והגם שהי' עדיין קטן שלא הגיע לשנים וגם לא נתנה תורה כ"ש וק"ו היום ונחשב כשפיכת דמים וע"ז וחייב נידוי ואין לו זכות לראות פני השכינה (מדה כנגד מדה שגורם לשכינה שתסתלק מישראל) ונחשב כבהמה מאחר שאין לו חלק לעוה"ב והוא מטמא נפשו בעוה"ז ועוה"ב וזהו חמור מהריגת נפשות שהרי הורג את בניו הוא וחמור מכל עבירות כי מטמא נפשו בעוה"ז ובעוה"ב וכדי שיזהר האדם בזה אומר הכתוב מזריע זרע למיניהו שצריך להיות במינו דוקא ואם אסור לפרר פירורים ועונשו גדול ק"ו למפזר טפות זרע קודש ונעשה עני ואינו מבין התורה מה שלומד ואין תפלתו מתקבלת כי י"ח ברכות הם כנגד ח"י חליות שבשדרה וטפת הזרע הוא טפת הדם הבא מן המוח ועוברת השדרה וגורם לאריכת הגלות וז"ש הכתוב כי גר יהיה זרעך וגורם למגפה ושאר פורענויות ובניו יוצאים רעים וגורם למות בניו הקטנים וכל העושה כן במזיד הרי הוא כמחלל שבת שמוציא מרה"י לרה"ר וזה הי' חטא דור המבול ועיין בספר היכלות בראשית היכל ששי, מלבד שהוא מבטל ג"כ מ"ע דרבנן דבערב אל תנח ידיך. [ועיין עוד לקמן סי' ר"ל רל"א רל"ב.]
אלה דברי הברית בין הבשרים בין איש לאשתו ובין אב לבתו שיסביר לה בנעוריה בית אביה כדת מה לעשות ושתקבלו עליהם ברכת ה' בשמחה גדולה כהאמהות והרבה הי' לדבר מזה בבתי חנוך של בנות, הכותב בלב נשבר על שבר בת עמי המצפה לישועת ה' כהרף עין דושה"ט בלב ונפש.
מנשה הקטן
